ד"ר אסתר קאפח, תקציר המאמר פורסם בחוברת 'כיפה אחת'

יציבות התא המשפחתי והשלכותיו

מה הקשר בין יציבות התא המשפחתי לבין איחוד האומה? נעיין במקור עתיק, מראשית התהוות האומה, דרך האירועים שהתרחשו במצרים. פרעה הבין את השפעת מכת בכורות על התמוטטותה של המשפחה המצרית והעם המצרי כולו. מידה כנגד מידה, הוא ראה את גודל האסון שרצה להמיט על ישראל בגזרתו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". בנ"י שהבינו את מגמת הגזרות לחמו בהן בכל דרך אפשרית. המיילדות שפרה ופועה עמלו קשות להציל את דור ההמשך והקב"ה גמל להן.

כאשר ראו בנ"י את תבוסת המצרים וטביעתם בים סוף, עמדה בפניהם בעיה. לא בעיה ארגונית כלכלית של אספקת מים ומזון ולא בעיה של בטחון בדרך, שהרי משמים סייעו בידם באמצעות עמוד הענן להנחותם בדרך ועמוד האש להאיר דרכם בלילה. הבעיה שעמדה בפניהם היתה בעיה חברתית לאומית.

כיצד יהפוך העם מעם גלותי ותלותי לעם בריא ויציב ברוחו ובנפשו ויוכל לעמוד במטלות שיינתנו על הר סיני? לשם כך היה צורך לעצב את היחידה המשפחתית הקטנה. זאת עשה משה בבקשו "קחו לכם איש שה לבית אבות, שה לבית", בכך איחד משה את המשפחות סביב קרבן הפסח אותו חוגגים בחיק המשפחה. כלומר קרבן הפסח מסמל במהותו, בהלכותיו ובחוקיו את עצמאותה של האומה הישראלית. כאשר, המטרה המרכזית בסעודת החג היא "והגדת לבנך..." שמירת המסורת והעברתה מאב לבן, מדור לדור. אנו רואים שהמושגים הבסיסיים: איש, בית אבות ובית - הם אבני היסוד של התא המשפחתי ושל האומה כולה.

 

מטרת בריאת האדם

האדם הוא גולת הכותרת של הבריאה והגרעין המרכזי של התא המשפחתי. הרי האדם נברא ביום השישי והנו אחרון הנבראים בסדרת היונקים. כלומר האדם נברא כאשר הכל ערוך ומזומן לכבודו. הקב"ה הביא את העולם לדרגה של שלמות. מכאן ואילך מוטלת על האדם המשכיות היצירה והתחזוקה של העולם. הוא היחיד מבין הברואים שנברא בצלם אלוהים כמאמר הכתוב (בראשית א כז) "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אֹתם". שלוש פעמים מודגש בפסוק זה דבר בריאתו של האדם, כדי להורות כי מן הנבראים הוא, כמו התנינים הגדולים, כמו נפש החיה השורצת במים והעוף למינהו. אולם בשונה מיתר הנבראים אדם נברא "בצלם אלוהים".

דמיונו של האדם לאלוהים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. הכוח הבולט ביותר שהאדם נתברך בו הוא השכל האנושי המסוגל לעמוד מול העולם ולחקור את פעולתו המורכבת. בשעה שבירך ה' את האדם הראשון והטיל עליו לכבוש את הטבע, כיוון אותו אל תכונות השכל, אשר באמצעותן יכול הוא להשתלט על הטבע למרכיביו השונים, חי, צומח ודומם.

אומר רס"ג: יתרון האדם איננו דמיון שעלה בדעתנו, אלא אמת נכון וצדק ברור. ולא כיבדו הקב"ה בדבר זה אלא מפני שעשאו נושא מצוותיו ואזהרותיו. ואכן, המצווה הראשונה שמצווה האדם היא: "ויברך אֹתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"

 

עזר כנגדו

התורה מציינת בפרשת הבריאה: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו." כל בעלי החיים נבראו זכר ונקבה, מה המיוחד באדם? הראב"ד, בספרו בעלי הנפש, אומר, שאצל החיות תפקיד הנקבה הוא לדאוג לקיום המין, וכל מערכת היחסים בין הזכר לנקבה אצל בעה"ח היא רק לצורך קיום המין שלא ייכחד מן העולם. לכן הקשר הוא מקרי, קשר גופני רגעי. זו הסיבה, שכל אחד מבני הזוג בבעלי-החיים נברא בפני עצמו, והולך לדרכו לאחר הקשר הגופני.

הקשר של האדם שונה מיתר היונקים. בשל דרגתו הרוחנית הוא זקוק לשותפות לא רק לבת-זוג טכנית לקיום המין האנושי. זו המשמעות של הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו", דרגתו הרוחנית של האדם מחייבת אותו להתקשרות קבועה עם אשתו ודבר זה מצריך התאמה. לכן מובן מדוע, האישה נבראה מצלעו של בן זוגה, האדם. ורק אז נקראו אדם: "זכר ונקבה בראם ... ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב).

ר' אליעזר אומר (יבמות סג, ) "כל אדם שאין לו אישה אינו אדם". מצות חכמים חלה עליהם להינשא (רמב"ם, אישות טו). שאלו תלמידים את ר' דוסתאי מפני מה איש קולו עבה ואישה קולה ערב? ענה זה ממקום שנברא וזה ממקום שנברא. מפני מה איש מחזר על האישה ואין אישה מחזרת על האיש? משל לאדם שאבדה לו אבדה. מי מחזר על מי, הוי אומר בעל האבדה מחזר על אבדתו (מדרש הבאור ע' רעט).

 

גיל הנישואין

איזה גיל מתאים לנישואין? קבעו חז"ל בפרקי אבות (ה כא) "בן 18 לחופה" למדו זאת מן העובדה ש 18 פעמים הופיעה המילה אדם מ"בראשית" עד "כי מאיש לוקחה" (רש"י) ובמדרש מצאו רמז מן הכתוב "והוא אישה בבתוליה יקח" (ויקרא כא יג). התיבה "והוא" בגימטרייה = 18.

בתימן הגיל הממוצע לנישואים לנער הוא בטוח הגילים 16- 18. לפני גיל זה אין מתחתנים אלא במקרים יוצאים מגדר הרגיל, אב זקן או חולה ורוצה להשיא את בנו לפני מותו. או במקרה של ילדים שהתיתמו ואין דרך אחרת להצילם מלקיחה לשמד באונס בגזרת השלטונות. היו מקרים בודדים שנתאחרו בנישואיהם לאחר גיל 20. לגבי הנערה גיל ממוצע לנישואין בין 11 ל- 15 שנה. היו מקרים בודדים שהתחתנו בגיל צעיר יותר בהתאם לנסיבות. נערה שעברה גיל 18 סיכוייה להתחתן נעשים קלושים ואין לה לצפות אלא לאלמן או גרוש. 

כיום, רבים סבורים, בגלל נטל המשימות ועומס התפקידים על כתפי הזוגות הצעירים: לימודים, פרנסה, זוגיות והורות, ניתן לדחות את גיל הנישואין. דחיית גיל הנישואין מעוררת בעיות ביולוגיות ובעיות נוספות. יתר על כן, דחיית גיל הנישואין גורמת להרחבת הפערים בין בני הזוג. לכן יש להעדיף נישואים בגיל צעיר.

 

מציאת זיווג

את הבעייתיות הכרוכה סביב נושא זה ניתן להבהיר בעזרת המקורות הבאים:

א. מטרוניתא אחת שאלה את ר' עקיבא אתם אומרים שאלוהיכם ברא את העולם ב – 6 ימים ומאז מה הוא עושה? אמר לה מזווג זיווגים. זה מה שהוא עושה! הרי זה קל למדי אף אני יכולה לעשות כן, שהרי אלף עבדים ושפחות יש לי. למחר אני מעמידה חופה לכולם. אמר לה אם בעיניך קל הוא בעיני האלוהים קשה הדבר כקריעת ים סוף. הלכה ועשתה אמרה לזה זו תהיה זוגתך ולזה פלונית תהיה זוגתך כך סדרה את כולם ולא נותר אחד פנוי. למחרת בבוקר מהומה ומבולקה זה בוכה עינו נפוחה וזו זועקת ידה שבורה, האחר מיילל ואפו נוטף דם... מיד שלחה לר' עקיבא ואמרה לו, חכם הוא אלוהיכם ואמת היא תורתכם.

ב. הגאון מוילנא מספר על עשיר אחד שהיו לו שתי בנות אחת מכוערת, אך בעלת אופי טוב. והשניה יפה אך בעלת אופי רע, פיה מלא אלה וקללה. אותו עשיר הזמין את טובי השדכנים למצוא חתנים לבנותיו אך לא עלה בידם. עד אשר בא שדכן אחד ואמר לו כי מצא שני חתנים מתאימים לבנותיו. האחד סומא בשתי עיניו שיתאים לבת המכוערת. השני חרש בשתי אוזניו שיתאים לבת המקללת. ההצעה מצאה חן בעיני העשיר ומיד ביקש מהשדכן להפגיש ביניהם. בעקבות כך החליטו שני הזוגות להינשא.

ג. הרב קאפח זצ"ל בספרו 'הליכות תימן' כותב: בתימן אין מכירים לא על ידי דיבור ולא על ידי שיחה ובודאי שלא על ידי פגישות וטיולים. כך הוא סדר ההכרה: בערב שבת בשעות אחר הצהרים, הבנות יוצאות כרגיל לנקות את המזחלות של בתיהן. אותה שעה הן יוצאות בבגדי עבודה ובפנים גלויות לגמרי. דווקא בהזדמנות זו יוצאים הבחורים ומתהלכים ברחובות כדי לחטוף מבט כלשהו כעוברי אורח וכמהלכים לתומם. לאחר "הכרה" זו מחליטים בבית על שידוכים ושומרים את הדבר בסוד גמור למקרה שהמשפחה תסרב, שלא יהיה עלבון לבחור. האב פונה לרב או אדם מקובל על משפחת הנערה. ואדם זה ממשיך את תהליך השידוכים מתוך זכות ושליחות של מצווה.

מה לעשות כדי לזכות בזיווג הגון? אמרו חז"ל: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור" מעבר לכך יש להרבות בתפילה לבורא עולם שהרי לדברי שלמה "בית והון נחלת אבות, ומה' אישה משכלת" (משלי יט יד). אבותינו נזהרו שלא להתחתן בבנות כנען. וכן רבקה אומרת ליצחק "קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אישה מבנות חת למה לי חיים".

 

מצא אישה מצא טוב - האישה בתא המשפחתי

הבית והמשפחה הם הבסיס להמשך יצירתו של הקב"ה. מכאן נבין את המחלוקת בין ר' אליעזר, רבי עקיבא ובן עזאי (יבמות סג, ב): רבי אליעזר אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה, כאילו שופך דמים. ר' עקיבא אומר: כאילו ממעט את הדמות. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט את הדמות. מדוע מי שאינו עוסק בפריה ורבייה כאילו ממעט את הדמות? כי אינו עושה את התפקיד שהקב"ה הטיל עליו.

האישה היא העמוד המרכזי להגשמת המטרות שלעיל, ומכאן מעמדה של האישה כעמוד התווך בבית ובמשפחה. על רבקה נאמר "ויביאה יצחק האוהלה שרה" דורש המדרש: כל ימים שהיתה שרה קיימת, היה ענן קשור על אוהלה והיו דלתות פתוחות לרווחה. כיון שמתה שרה, פסק הענן ופסקה הרווחה. וכיון שבאה רבקה, חזרו. כל ימיה, היתה ברכה מושלכת בעיסה, והיה הנר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת באוהלה. וכשמתה, פסקו. כיון שבאה רבקה, חזרו.

הענן הוא סמל לשכינה ולרוחניות. שלמות אמיתית של משפחה, כרוכה בתוכן רוחני בבית. דלתות פתוחות לרווחה הם סמל למעשה החסד הנעשים בבית: הכנסת אורחים, מתן צדקה, עזרה לזולת, וכיו"ב. ברכה בעיסה היא סמל לכלכלת הבית, לשפע החומרי שמביא לידי רווחה וביטחון. נר דולק הוא סמל לתורה, כלומר לבית שמתקיים ברוח התורה והמצוות. השפעת האישה על אופיו ומעשיו של הבעל, ניכרת בדברי המדרש: מעשה בחסיד, שהיה נשוי לחסידה, ולא העמידה בנים. עמדו והתגרשו זה מזו. הלך ונשא לרשעה אחת, ועשתה אותו רשע. הלכה זו ונישאה לרשע אחד, ועשתה אותו צדיק. הרי שהכל מן האישה.

 

התרחבות התא המשפחתי

יש סבורים שלידת ילד מפריעה לזוגיות. זה לא נכון, אם זוג בשל לחיי נישואין משותפים הוא בשל להורות. יתר על כן, ילד משותף תורם לזוגיות. הרי אהבה היא נתינה ללא גבולות וללא תלות בדבר. הזוגיות היא פונקציה של משפחתיות וממילא של הורות. זוגיות אמיתית מובנה אחריות זה לזה, אחריות למשפחה ואחריות לעתיד העם. לא קיים אושר נעלה יותר מאשר הרגש הנלווה לקיום נפש התינוק, שלא יודע לדרוש את צרכו והוא תלוי בהורה ובעיקר באם המוכוונת על פי קול פנימי האומר מה התינוק הזה מצפה לקבל. השמות "אב" ו"אם" מטילים על שני בני הזוג אחריות גדולה עם משא כבד של נתינה. אחריות זו מצריכה התמכרות רבה לגידולו של הרך הנולד. המעבר של הזוג הנשוי לסטטוס הזה של היותם אב ואם, הינו תובעני, אך ממלא את הבית אושר ושמחה.

כל אם יולדת ומיילדת, יולדת את ילדה פיזית בגופו, ומיילדת אותו ומעצבת אותו ברוחו ובנשמתו. כלומר, הבסיס לאישיותו, המיפוי הגנטי של הוולד נקבע בהורתו ולידתו, וכבר בשלב זה מתחילה השפעת ההורים. זה מתבטא למשל, בתזונה של האם, באווירה השוררת בקן המשפחתי, בעיצוב הסביבה הביתית ובתפקודו של האב. אנו מוצאים חיזוק לכך בספר שופטים: מלאך ה' מצווה את אשת מנוח "הישמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא... כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן".

אמרו חז"ל "שלושה שותפים הם באדם, הקב"ה, אביו ואמו". האם מגדלת ומטפחת, אבל גם מורה מלמדת ומחנכת. נוסף לכך, האם מהנדסת את הסביבה הביתית ומעשירה אותה בגירויים לימודיים. וכן האב נוסף על היותו אב הוא מורה, מדריך, מייעץ ומחנך. יתירה מזו, התנהגותם ומעשיהם של ההורים בין לחיוב ובין לשלילה משפיעים בצורה גלויה וסמויה על הילדים.

 

טיפוח פרי האהבה

מדרש תנחומא אומר "כל אישה שמתייחדת עם בעלה, בקדושה הקב"ה מעמיד ממנה בנים צדיקים". בהקשר אחר אנו מוצאים את ר' דוסא בן הרכינס אומר לחכמי ישראל שמיום שנולד לא הוציאה אמו את העריסה שהיה בה מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באוזניו אלא דברי תורה. זו משמעות האמירה "אשרי יולדתו". במעשה זה אמו הביאה לו יתרון על פני חבריו כיוון ששמע רק דברי תורה מיום היוולדו.

ראוי להפנים כי ילדים לומדים מתוך אורח חייהם. פירוש הדבר, אם ילד גדל בבית מלא לעג, הוא לומד להיות חרד. אם ילד חי באווירת בקורת הוא לומד לגנות. אם ילד חי באווירה של חוסר אמון הוא לומד להיות נוכל. אם ילד חי באווירת שנאה הוא לומד להיות עוין. מאידך, אם ילד מוקף חיבה הוא לומד לאהוב. אם ילד זוכה לעידוד הוא רוכש בטחון עצמי. אם ילד חי באווירה של אמת הוא לומד צדק. אם ילד חי בשיתוף עם אחרים הוא לומד להתחשב ברגשות הזולת. אם ילד חי באווירה של סבלנות הוא לומד להיות סובלני.

המאמר המורחב התפרסם באפיקים, 130-131.